היי דרומה - היום השני: ארוחת חג

אתם יכולים לנחש בקלות - אם קראתם את החלק הראשון או אם נתקלתם אי פעם בסטריאוטיפ מסוג זה - שמשפחה היא דבר קריטי בחייהם של איטלקים. משפחה היא דבר חשוב מאוד באופן כללי, אבל בתקופת חג עדיף שתתפסו מחסה - או שתצטרפו לחגיגה, כי כולם עסוקים בדרך הטובה ביותר לטפל בנושא.

ליתר דיוק - מה ואיפה אוכלים.


החג הקרוי Ferragosto (פֶראגוֹסטוֹ) הוכרז כיום מנוחה כבר על ידי הקיסר אוגוסטוס/אוקטביאנוס, כלומר לפני קצת יותר מ-2000 שנים. עם הזמן - ותודות לצרכים ולתנודות בפוליטיקה העולמית והאיטלקית - הפך החג, שנקבע ל-15 באוגוסט שלפי המסורת הוא יום עליתה של מריה השמיימה, ליום המציין את תחילת חופשת הקיץ (אם לא התחלתם אותה כבר לפני שבוע). באופן מסורתי החג מוקדש להתכנסויות של משפחה וחברים על החוף ,בהרים או בכל מקום שבו ניתן למצוא קצת צל.

ארוחת ה-Ferragosto השנתית שלנו נערכה בחווה שממוקמת ב-מרינה די קוּרינגָה (Marina di Curinga).


כלומר, לא בדיוק.

החווה שייכת באופן רשמי לישוב בשם זה שמהווה את הרצועה הימית של Curinga, כפר לא גדול בפני עצמו לא רחוק מהעיר למציה טרמה (Lamezia Terme). אלא שבפועל אין פה מספרי בתים (למעשה, זו אחת מהתלונות של התושבים שמתקשים לקבל דואר לבתיהם), כמעט שאין דרכים, וההבחנה בין החוות נעשית לפי "זאת שליד השער שלה יש מדונה ועוד אחת מתפללת אליה, אבל לא זו הצבעונית".


יש לול ובלול יש תרנגולות (הפתעה!), חתולי הבית על חתלתוליהם - מזל טוב! - רצים מפה לשם ומנסים להבין מה הם בדיוק היצורים האלה שבעל הבית מכנה "משפחה", הערסל מחכה שמישהו ירגע עליו, ונדמה שכל תחושת הבהילות והלחץ היומיומית נותרה ברומא. אנחנו יודעים שעוד נפגוש אותה - אבל לא עכשיו.


כוונון קצר בעזרת יין מקומי - והצלחות מתחילות לזרום לשולחן:

פֶּפֶּרוֹנָטָה (Peperonata) - תערובת מטוגנת ומאודה של פלפלים, חצילים, תפוחי אדמה ועגבניות, גרגרי חומוס ילידי המקום מבושל קלות טובל בשמן זית ירוק-מריר, פריטָטָה מ-12 ביצים ושברי פסטה - כן כן, 12 ביצים לא מספיקות וצריך להוסיף פסטה לעסק, ועוד סלט פסטה קר, סתם כך.

כדי להפוך את הארוחה לקלה יותר הוגשו גם נקניק Soppressata נקניק אופייני ל-ספּילינגה (Spilinga), עיר אחרת בקלבריה, וגבינת פקורינו מ-Curinga, אבל זו שעל ההר.


המערכה הראשית כללה שלושה סוגי פשטידות: תפוחי אדמה, חצילים ששובצה בעוד נקניק וגבינה - שלא יחסר, ואחת של בשר. כולן היו ריחניות ולבביות והעניקו את ההרגשה שחסרה במסעדות בעיר - אף אחד לא מנסה לחסוך מכם. להיפך. פה תקבלו עוד ועוד, רק כי אנשים אוהבים אתכם, רק כי כי אתם חלק מהמשפחה.


אחרי הארוחה - אבל עוד לפני הקינוח, כי הרי לא באמת אכלנו, נכון? - וינצ'נצינו, בן דודה של ו., לקח אותנו לסיבוב בחווה.

לא מדובר בחווה גדולה, אבל היא גדולה מספיק כדי שיצמחו בה כמה גידולים: חצילים ועגבניות, פלפלים מתוקים וחריפים, תותים ומלונים, ובין לבין שיחי בזיליקום ועשבים אחרים שהטביעו אותנו בריח משכר כשעברנו דרכם.



וזה הדבר המופלא ביותר בכל הענין: לרוב, כשאנחנו קונים ירקות בסופרמרקט אנחנו בקושי יודעים מאיפה הם הגיעו. יכול להיות שנדע מאיזו מדינה הם, לפעמים אפילו האיזור הספציפי. אם נעמיק לבדוק נמצא גם את שם החווה שבה הם גדלו - אם לא מדובר בחברה בת של תאגיד גדול יותר. אלה שקונים את הירקות והפירות ישירות מקואופרטיבים חקלאיים ישמחו גם להכיר את החקלאים עצמם.

והרחק בקצה השני של הסקאלה יש את החווה שבה אכלנו - כאן אתר יודעים *בדיוק* היכן נמצאת פיסת האדמה שממנה הגיעו החצילים לצלחתכם. הנה השורה שממנה הגיעו החצילים שאכלתם לפני 20 דקות והיום צומחים בה צאצאיהם. אם נקצין את הדוגמה, בפעם הבאה תוכלו לבקש את החצילים, או הפלפלים, או העגבניות, שצומחים בשורה מספר 3 ולא 4 כי אלה רכים, או חריפים, או עסיסיות יותר.

לעכבר עירוני שכמותי, ואני מנחש לכל אחד אחר שלא מבקר בקביעות בטבע, זה לא פחות מנפלא.

השיחה עם וינצ'נצינו עזרה לי להבין טוב יותר כמה רגישה האדמה. אם קר מדי או חם מדי, אם אין מספיק גשם או שיש יותר מדי ממנו, אם הוא יורד בעונה או כשאתם לא מצפים לו - אלה רק חלק מהסיבות שבה האדמה לא יכולה לתת לנו את מה שאנחנו מבקשים ממנה. כל זה עוד לפני שהזכרנו את היחס הלא הוגן וניצול היתר של האדם אותה.

נראה לי שזו הסיבה שדמות החקלאי הרציני והעקשן, כפי שהיא מצטירת, די מדויקת. עליהם להיות קשוחים פי שתיים כדי להגן על האדמה העדינה, לאלף ולחנך אותה בהתאם לעונות. אם הם לא יהיו כאלה, החקלאים והאדמה יפלו יחד.

ובו בזמן הם חייבם להיות אנשים אופטימיים באופן קיצוני, שהרי אם הם עצמם יפסיקו להאמין שהאדמה תעתר לבקשותיהם ותעניק את מה שחבוי בה, אז מה בעצם הם עושים פה.


בחזרה לשולחן לסיבוב מתוק אחרון:

האדמה הטובה סביבנו ספקה גם אבטיחים וסברס מתוקים במיוחד, קיארה, אחותה של ו., הכינה עוגה מעוגיות אמרטי (Amaretti - ידעתם שהמרכיב המרכזי בעוגיות האלו הוא גוגואים?!), וכדי לתת משמעות להכול שתינו גם ליקר שוקולד ביתי שהוכן על ידי אחד מידידי המשפחה.



וזאת לא היתה הארוחה המשפחתית האחרונה...


לחלקים האחרים:

יום ראשון: מרומא לקלבריה

פוסטים קשורים