כמה מחשבות על קורונה, אפס מילים על בירה


נכון למועד כתיבת שורות אלו (ערב ה-9 במרץ 2020) רומא ושאר איטליה הצטרפו לצפון איטליה בבידוד הכמעט מוחלט שהטילה הממשלה במטרה להלחם בהתפשטות וירוס הקורונה, אבל עוד לפני כן המצב המשברי הותיר את מליוני התיירים בביתם, ואותי לחשוב מחשבות.


המחשבה הכללית – ואני הפרטי בתוכה – נוגעת לכל מי שנפגע מהמשבר. הראשונים להפגע היו עסקי התיירות המבוססים על תיירות בינלאומית: בתי מלון, חברות תעופה וספנות – מוזמנים להביט בטבלת ההדבקויות העולמית בה שמורה עמודה נפרדת לספינה Diamond Princess. עדיף להשאר במקום מוכר, בטח אם לא בטוחים שיהיה אפשר לחזור – וגם ככה מדובר בארוע כלל-עולמי.

גל ההדף השני מגיע לענף המסעדנות, ענף שברירי בשיגרה, שכעת אמור להלחם בבידוד כפוי מצד הרשויות ובידוד עצמאי מצד הסועדים שיעדיפו לא להתחכך באויר של אנשים אחרים. עוד לפני שנודעה חומרת המצב נסו מסעדנים באיטליה, הנפגעת העיקרית באירופה, לשמור על ארשת שגרתית והזמינו את הלקוחות "להראות שהחיים ממשיכים" עם milanononsiferma# ("מילאנו לא עוצרת") ו-ancheromanonsiferma# ("גם רומא לא עוצרת").

תוך כמה ימים, כשהוירוס לא התרשם המיוחד מהקריאות ומספרי הנדבקים – ובעיקר המתים – עלו במהירות, הקריאה לא לעצור התחלפה ב-iorestoacasa/#restiamoacasa# ("אני נשאר בבית"/"נשארים בבית") – ובצדק.

אפילו מאסימו בוטורה הודיע שהוא סוגר את שערי שלל מסעדותיו עד ה-3 באפריל, המועד אליו הודיעה ממשלת איטליה כנקודת זמן נוספת לבחינת ההערכות. מסעדות מכוכבות מישלן אמורות להפגע יותר מכולן כי הגדרתן מבוססת על כך שהן ראויות לנסיעה מיוחדת על מנת לאוכל בהן, כך שמכובד לראות מישהו כבוטורה מפגין אחריות ציבורית.

עם כתיבת שורות אלו הגיעה ההנחיה הממשלתית לסגירת כל המסעדות במדינה עד 18:00. הייתי יכול לכתוב שזו תהיה שעתו היפה של מנהג האפריטיבו, אבל אין צפי להתגודדויות אנשים עם כוסות Aperol בשום מקום.


הגל השלישי יגיע להערכתי למי שמוצא השראה במסעדות – כותבי האוכל ומבקרי המסעדות. מלבד העובדה שלא ברור כמה מאותם כותבים ישמח לצאת למשימה שכזו (אם כי לא בטוח שלסעוד במסעדה ריקה מהווה סיכון גדול...), פחות ברור למי מיועדת הכתיבה והביקורת.

כתיבת אוכל טובה היא לא רק תיאור יבש של ארוחה או של אוירה, אלא שבדומה לסיפור מוצלח היא מספקת אשליה שהקורא לוקח בה חלק. עם הקלות הגוברת של אפשרויות התנועה ובעידוד מסיבי של תמונות ותיאורי האוכל, האשליה הזו הופכת לאפשרית לחלוטין.

אלא שכאשר לא ניתן להגיע למסעדה ואין סיכוי לטעום את המנה הנחשקת, האשליה מתפוגגת וכתיבת האוכל הופכת להיות מדע בדיוני. ז'אנר אהוב ומוצלח ככל שיהיה – הוא לא יכול להדמות לעוצמת הריגוש שבהשתתפות בחוויה עצמה או אפילו באשליה שמתישהו ניתן יהיה לחוות אותה. בדיוק מהסיבה הזו אני מעריך שדוקא המסעדות "הגבוהות" תהיינה הראשונות לספוג את הפגיעה של הגל השלישי, בין אם מהעדר לקוחות ובין אם מהעדר כותבים.


לחילופין, יתכן שזו תהיה שעתם היפה של מספרי הסיפורים האמיתיים. לא אלה שמחליפים התבדחויות מעל חשבונות אינסטגרם עם השפים הגדולים שבתורם מרעיפים עליהם אבק כוכבי מישלן, אלא דוקא אלה שהולכים אצל הטרטוריה השכונתית הקטנה שבכל מקרה פתוחה רק בשעות הצהריים, לירקן שנמצא באותה נקודה בשוק כבר עשרות שנים ולדוכן האוכל שמנוהל כיום על ידי הדור הששי לאותה משפחה.

במקומות האלה נמצאים סיפורים של ממש שלא צריך לחצוב מתוך הארוחה המפונפנת אלא רק להקשיב ולדעת לתווך. והקהל? אני רוצה להאמין שהקהל המתאים יקרא ויתענג על סיפורים שכאלה, ובבוא היום, כאשר מטוסים יתמלאו מחדש, האנשים ירצו להגיע לאותם טרטוריה, ירקן ודוכן כדי לחוות את הסיפור הקטן-גדול שמתחבא בהם.

פוסטים קשורים